דלקת מפרקים כרונית אדיופטית של גיל הילדות

דלקת מפרקים כרונית בילדים מכונה דלקת מפרקים אידיופאטית (דמ"א) (אידיופאטי – מסיבה לא ידועה)

דלקת זו פוגעת במפרק אחד או יותר, ונמשכת מעל לשישה שבועות, בילדים הצעירים מגיל 16 שנים. משך הזמן חשוב כדי לקבוע אם מדובר בדמ"א ולא בדלקת תגובתית זמנית.

המחלה פוגעת ב-1 מכל 1,000 ילדים בישראל בצורות ובדרגות חומרה שונות, ומכיוון שמדובר בגילאים בהם הגוף צומח ומתפתח, יש חשיבות גדולה לאבחון מוקדם הן למניעת הרס המפרקים והעצמות הגדלות, והן לשמירה על תפקוד חברתי והתפתחותי תקין בשנות הילדות וההתבגרות. המחלה שכיחה יותר בבנות.

זוהי מחלה אוטואימונית כלומר מחלת חיסון עצמי בה המערכת החיסונית תוקפת את התאים הבריאים בגוף עצמו. התוצאה הינה דלקת במעטפת וברקמות החיבור של המפרקים.

מנגנון המחלה היום מובן הרבה יותר מאשר בעבר ובעקבות כך פותחו תרופות ביולוגיות ייחודיות התואמות את מצבי המחלה השונים. בשנים האחרונות התברר מנגנון המחלה גם בסוג המערכתי. מנגנון זה אינו מנגנון של חיסון עצמי אלא מחלה דלקתית עצמית – אוטואינפלמטורית, עם ביטוי ציטוקינים (חומרים מעוררי דלקת) שונה, מסוג אינטרלוקין 1 ו- אינטרלוקין 6.

לאור הבנת המנגנון ופיתוח התרופות החדשות והמתקדמות, ניתן לצפות כי מרבית מהילדים צפויים להחלים מהמחלה, במובן של היעדר סימני מחלה תוך כדי טיפול תרופתי, ובחלקם ניתן יהיה אפילו להפסיק את הטיפול בתקופות רגיעה, ולחדשו בעת התלקחות, כך שיעד זה צפוי להיות מושג תוך כדי הטיפול הכולל. המטרה היא לאפשר קיום חיים רגילים תקינים בסביבה הטבעית של הילד הגדל.

קיימות צורות שונות של דלקות מפרקים בילדות. כל סוג עומד בפני עצמו, ומאופיין בהתנהגות קלינית שונה ופרוגנוזה (תחזית) שונה. נקודה זו חשובה ביותר לילד החולה ולהוריו, שכן עצם הקביעה כי לילד יש דלקת מפרקים, חסרת משמעות ללא הגדרת תת-הסוג של המחלה. למשל, בסוג עם מיעוט מפרקים חולות בעיקר בנות צעירות בצורה קלה יותר, המגיבה היטב לטיפול ואילו בסוג מרובה מפרקים, יש מעורבות של מפרקים גדולים וקטנים, כאב וסבל רבים יותר והטיפול מורכב יותר וכולל שילוב מספר תרופות וטיפולים תומכים.

הטיפול במחלה הינו הוליסטי. ובכך הכוונה, לאפשר לילד אורח חיים נורמאלי בסביבה החברתית והמשפחתית שלו, הפחתת הכאב ומניעת פגיעה בלתי הפיכה ועיוות במפרקים הגדלים. משך הטיפול וסוגו תלוי בחומרת המחלה וברצף ההתפרצויות הסוערות שלה. הטיפול הרב צוותי מתבסס על שילוב הזרקות סטרואידים למפרקים לצד תרופות נוגדות דלקת מסוגים שונים, סטרואידים, תרופות ביולוגיות, בליווי טיפול תומך פסיכולוגי לעיתים, פיזיותרפי וריפוי בעיסוק.

הגישה הטיפולית התרופתית כיום, הינה מתן טיפול מתקדם הניתן מוקדם בתחילת המחלה, ומשיגה תוצאות טובות יותר מבחינת השליטה על התהליך הדלקתי והשיפור הפרוגנוסטי. בכל נקודת זמן, בודקים את יעילות הטיפול ומחליטים אם לעלות דרגה באופן הטיפול והתרופות. המטרה כאמור, להגיע להפוגה במחלה או קרוב ככל האפשר להפוגה, עם מיעוט תופעות לוואי.

השימוש המוגבר בהזרקות, מתוטרקסט והתרופות הביולוגיות שינו את מהלך המחלה ותוצאותיה.
מדובר במחלה כרונית, כך שהמטרה בטיפול היא להשיג הפוגה תוך כדי טיפול, והיא מושגת כיום במרבית החולים. לאחר תקופת הפוגה עם טיפול ללא סימפטומים, מנסים להפסיקו.

ככלל ניתן לומר כי הפרוגנוזה תלויה בסוג המחלה. בסוג מיעוט-מפרקי כ- 50% מהבנות יגיעו להחלמה, ובאחרות תהיינה התלקחויות בהן יהיה צורך בטיפול חוזר. במרבית המקרים, לאחר הפסקת טיפול והישנות, ניתן להשיג שוב הפוגה עם הטיפול הקודם.

הכותב הינו פרופ' ספי עוזיאל, מנהל היחידה לראומטולוגיית ילדים, מחלקת הילדים, מרכז רפואי מאיר כפר סבא